דליפת שתן דליפה בלתי רצונית שגורמת לבעיה חברתית, היגיינית או רפואית.

מתי זאת בעיה? לכמות הדליפה אין משמעות. ההגדרה של "בעיה" היא של המטופלת, ברגע שזאת בעיה מבחינתה ושזה מפריע לה. זה יכול להיות אפילו כמה טיפות בודדות, וכמובן יכול להיות גם דליפה יותר משמעותית (כמובן שדליפה של כמות גדולה ללא שליטה היא בהכרח בעיה).

איש המקצוע המתאים לבירור וטיפול הוא רופא אורוגינקולוג. זהו רופא שסיים התמחות בגינקולוגיה (רפואת נשים) או באורולוגיה (מערכת השתן), ולאחר מכן עשה התמחות-על ברפואת רצפת האגן. למעשה, מדובר בשילוב של גינקולוג עם אורולוג.

בדיקה אורו-דינמית מסייעת לאבחן את סוג הבעיה. היא כוללת את מילוי שלפוחית השתן בנוזלים תוך כדי מדידת הלחץ בשלפוחית והלחץ הבטני. בדיקה זו נותנת לרופא מדדים ברורים על תפקוד שלפוחית השתן ותפקוד סוגרי השלפוחית והיא מסייעת לאפיון וקיטלוג סוג הדליפה.

מבחינת שכיחות, דליפת שתן מופיעה גם אצל גברים וגם אצל נשים. שכיחות דליפת שתן אצל נשים היא עד פי 3 יותר בהשוואה לגברים. במהלך חייה, הסיכוי של אישה כלשהי לסבול מדליפת שתן הוא 8%-20%. מעל גיל 40 הסיכוי הוא 25%, ואחרי גיל 65, הסיכוי הוא 40%.

פרט להיבטים הרפואיים, לדליפה יכולה להיות השפעה ניכרת על איכות החיים, הדימוי העצמי והתפקוד המיני של המטופלת. חלק מהנשים שסובלות מדליפת שתן מסתגרות בביתן ונמנעות מפעילות מחוצה לו, בשל החשש העז והמבוכה הרבה שמא תתרחש דליפה במהלך אירוע חברתי, בעבודה או בזמן ביצוע פעילות גופנית.

קונספציה שגויה שקיימת אצל נשים רבות שסובלות מהבעיה, ולפיה "אין מה לעשות ופשוט צריך ללמוד לחיות עם זה". בשל כך ומתוך בושה ומבוכה, נשים אלו אינן הולכות לרופא מומחה לבירור הבעיה ו/או אינן מעלות את הסוגיה בפני רופא המשפחה שלהן. זה לא נכון. דליפת שתן אמנם אינה מוגדרת "מחלה", אבל היא בהחלט לא מצב נורמלי שצריך ללמוד לחיות איתו, אלא מצב פתולוגי שאפשר לטפל בו לרוב בהצלחה - לעיתים קרובות אפילו להשיב את המצב לקדמותו.

על פי הערכות בספרות הרפואית, כ-70%-80% מהנשים שסובלות מדליפת שתן אינן פונות לרופא לקבלת עזרה או טיפול, וזאת בשל חשש מהסטיגמה הכרוכה בכך. הערכות אומדות את אחוז הנשים שפונות לקבלת טיפול בבעיה בכ-5% (2% בקרב נשים בבתי אבות). הזמן שלוקח למטופלת ממוצעת לפנות לרופא עומד על 9-6 בממוצע.

במחקר אמריקאי משנת 1997, הודו 40% מרופאי המשפחה בארה"ב כי הם "לעולם לא או לעיתים נדירות" שואלים את המטופלות שלהם על בעיות של דליפת שתן. יותר מ-40% מהרופאים הפנימאיים ורופאי המשפחה סיפרו במחקר כי הטיפול שהם ממליצים עליו למטופלות שמתלוננות על כך הוא שימוש בפדים סופגים (וזאת כאשר יש טיפולים טובים ויסודיים הרבה יותר).

מאפייני הדליפה: דליפה שמתרחשת תוך כדי שיעול, התעטשות, צחוק, פעילות גופנית, ג'וגינג או כל מצב הכרוך בעליה של הלחץ התוך בטני הגורם לשתן לדלוף.

דליפת שתן בדחיפות (שלפוחית רגיזה) Urge Incontinence (Overactive Bladder)

מאפייני הדליפה: דליפה זו מתרחשת כאשר אישה חשה צורך ספונטני ועז להתרוקן אך אינה מספיקה להגיע לשירותים, מפני שפרק הזמן בין תחושת הצורך ועד לדליפה עצמה הוא קצר ביותר.
הפתרון לדליפה:
טיפול התנהגות - להגביל את כמות השתייה, ללכת לשירותים כל שעתיים
טיפול תרופתי - למשל דטרוסיטול
גירוי נרתיקי - על ידי מתמר
כירורגיה זעירה - הזרקת בוטוקס או השתלת קוצב

 

דליפת שתן מעורבת Mix Type Urinary Incontinence

מאפייני הדליפה: כזו שכוללת גם דליפת שתן במאמץ וגם דליפת שתן בדחיפות.
הפתרון לדליפה: מטפלים בכל בעיה בנפרד, על פי חומרתה, למשל תרופות לדליפה בדחיפות וניתוח לדליפה במאמץ.

 

דליפת שתן שבעודף Overflow incontinence

מאפייני הדליפה: כמו כוס שממלאים אותה יותר מדי, מעבר למפלס, והמים גולשים ממנה - כך גם כאן. בשל תקלה במנגנון ההתרוקנות של שלפוחית השתן, היא עוברת את הקיבולת המקסימלית שלה - ודולפת.
הפתרון לדליפה:
טיפול התנהגותי - להגביל את כמות השתייה, ללכת לשירותים כל שעתיים
התקנת קטטר - בדרך כלל זמני
קטטר בשימוש עצמי - על ידי המטופלת (Self-Catheterization)

 

דליפת שתן תפקודית Functional incontinence

מאפייני הדליפה: זוהי דליפה משנית למצב רפואי אחר, למשל אישה שסובלת מאלצהיימר ואינה הולכת לשירותים משום מה, או מישהי שיש לה קושי בניידות ולא מספיקה להגיע. מאפיין בעיקר נשים בגיל המבוגר.
הפתרון לדליפה: הטיפול כאן מתמקד בבעיה הראשונית שממנה נובעת הדליפה או בטיפול סימפטומטי (חיתולים סופגים).

 

קודם כל, על פי סוג הדליפה והפתרונות שקיימים לה (הדבר מחייב אבחון מדויק).

לאחר מכן הנטייה היא ללכת מהקל אל הכבד (ולעצור בשלב שבו הטיפול עובד והמטופלת מרוצה. בשפה רפואית זה נקרא "טיפול שמרני" (לא-פולשני) ואז "טיפול כירורגי": קודם תרגילים פיזיותרפיים ו/או טיפול התנהגותי, אחר כך מתן של תרופות, לאחר מכן פרוצדורות זעירות, ולבסוף - ניתוח.

שני קריטריונים חשובים נוספים הם מצב המטופלת (עד כמה הדליפה חמורה) וכן רצונה של המטופלת: כך למשל, אם היא סובלת מדליפה משמעותית ולא מעוניינת לבצע תרגילי פיזיותרפיה או לקחת תרופות, ניתן להפנותה לניתוח כבר בשלב זה.

ישנם שורה של פרמטרים שיכולים להקל ולסייע למנוע דליפת שתן (אם הם קיימים אצל המטופלת), ובהם הפחתת משקל, איזון מדויק יותר של סוכרת והפחתת צריכת מזונות חריפים.

הניתוחים שהיה מקובלים בעבר לתיקון דליפת שתן במאמץ (Burch ו-MMK בשמם המקצועי) נחשבו לניתוחים גדולים, היו כרוכים בפתיחת בטן רחבה והיו בעלי פרופיל סיבוכים לא נמוך. הם לא היו פופולריים ונשמרו למקרים קשים או חמורים במיוחד.

 

בשנת 1996 המציא רופא שבדי בשם אולמסטן (Ulmsten) שיטה ניתוחית שעשתה מהפכה בתחום, וקרויה TVT (Tension Free Vaginal Tape, כלומר סרט תמיכה וגינלי נטול לחץ). ניתוחים אלו שינו את כל הקליניקה של אורוגינקולוגיה, והם מאפשרים כיום לרופאים להציע למטופלות פתרון כירורגי קצר ובטוח עם אחוזי הצלחה ניכרים בפתרון הבעיה שלהן.

 

במהלך הניתוח (בדור הראשון שלו) נעשים כמה חתכים בבטן התחתונה, דרכם מוכנס סרט סינתטי, המשמש כ"בולם זעזועים" ומונע מן השלפוחית לדלוף בעת מאמץ ולחץ. הניתוחים המשיכו להשתפר ולהשתכלל כל העת, וכיום הם נעשים בשיטות זעירות יותר (כך שהטראומה הניתוחית קטנה יותר וכך גם הצלקות שנותרות על גוף המטופלת).

 

מחקרים שעקבו אחר מנותחות ופורסמו בספרות הרפואית, העלו כי שנה לאחר הניתוח דיווחו מרבית הנשים (77%) על הפסקה מוחלטת של דליפת השתן, בקרב מקצתן עדיין הייתה קיימת דליפה ברמה קלה שלא הפריעה להם בתפקוד היומיומי ואצל מיעוט המנותחות (12%) הבעיה לא נפתרה ברמה מספקת.

ניתוח "מתלה" זעיר-פולשני לתיקון דליפת שתן בנשים מסוג TVT-O (Tension Free Vaginal Tape - Obturator), הוא הדור השני של ניתוחי ה-TVT, שחוללו מהפכה בעולם הכירורגיה הגינקולוגית. החידוש הגדול בטכניקה הוא שאין צורך לחתוך בשיפולי הבטן ולחדור אל צדי שלפוחית השתן - אלא ניתן לבצע את כל הפרוצדורה דרך הממברנה האובטורטורית (Obturator Membrane, מן קרום דק המכסה את חלקו התחתון של האגן) באותו שיעור הצלחה גבוה של ה-TVT מהדור הראשון, בזמן קצר הרבה יותר ועם שיעור נמוך בהרבה של סיבוכים.

 

הניתוח מבוצע בהרדמה מקומית, כללית או אזורית (ספינאלית), ומטרתו להחדיר סרט סינתטי (רצועה של חומר בלתי נספג בשם פוליפרופילן) מתחת לצינור השופכה, כדי שיתמוך בה כאשר מתרחשת עלייה בלחץ התוך-בטני ויסייע למטופלת להימנע מדליפת שתן. הניתוח מבוצע דרך הממברנה ודרך הנרתיק.

 

לאחר שההרדמה החלה לפעול, יבצע הגינקולוג המנתח חתך קטן בקוטר של 2 ס"מ מתחת לקצה השופכה בנרתיק. לאחר מכן הוא יחדיר את הסרט הסינתטי אל מתחת לאמצע השופכה באמצעות מחט מיוחדת. הסרט הסינתטי מונח במקום - ולא נתפר אל הרקמות. הדבר מאפשר לו להתקבע אל האזור במשך הזמן, באמצעות רקמת צלקת שתיווצר במקום. לאחר מיקום הסרט יתפור המנתח את הנקב שפתח בנרתיק המטופלת.

ניתוח "מתלה" זעיר-פולשני לתיקון דליפת שתן בנשים מסוג מיני-סרט הוא הדור השלישי של ניתוחי ה-TVT, והשיפור שלו הוא במזעור תופעות הלוואי. הניתוח החדש אורך כ-20-10 דקות, ניתן לביצוע בהרדמה מקומית, כללית או אזורית (ספינאלית) וגם במהלכו מוחדר סרט סינתטי מפוליפרופילן מתחת לצינור השופכה.

 

השיטה החדשה מהדור השלישי מאפשרת למנתח לבצע Fine Tuning, כלומר למתוח את הסרט או להרפות אותו תוך כדי הניתוח או אפילו לאחר מכן, כך שכבר בניתוח הראשוני מושגת מידת התמיכה הראויה. תמיכה לא מספקת לא תמנע דלף שתן ותמיכה יתרה תפריע לריקון נאות של כיס השתן, ולכן החשיבות הרבה לתמיכה מדויקת.

 

הניתוח מבוצע דרך הנרתיק. לאחר שההרדמה החלה לפעול, יבצע הגינקולוג המנתח חתך קטן בקוטר של 2 ס"מ מתחת לקצה השופכה בנרתיק. לאחר מכן הוא יחדיר את הסרט הסינתטי אל מתחת לאמצע השופכה באמצעות מחט מיוחדת. הסרט הסינתטי מונח במקום ולא נתפר אל הרקמות. הדבר מאפשר לו להתקבע אל האזור במשך הזמן, באמצעות רקמת צלקת שתיווצר במקום. לאחר מיקום הסרט יתפור המנתח את הנקב שפתח בנרתיק המטופלת. גם שיטה זו הולכת ומשתכללת כל העת.